“רגע של נוסטלגיה – חוזרים עשור אחורה”
כחלק מהמסע וההתכוננות שלנו לקראת אירוע העשור, אני רוצה להתחיל כאן סדרת פוסטים ותכנים שתיקח את כולנו יחד למקום ולרגעים שבהם הכל התחיל.
דרך אמנים חשובים, אירועים שחייבים לזכור, אנשי צוות, לוקיישנים וחברי קהילה שהיוו ומהווים את המקור וההשראה לכל התרבות האדירה שנבנתה פה בשנים האחרונות.
כדי להתחיל את הסדרה בחרתי לקחת אותנו לסדרת האירועים הראשונה של הפיוז’ן קאלצ’ר אי שם בשנת 2013.
————-
הפיוז’ן קאלצ’ר למי שלא הכיר נולד מתוך שיתוף פעולה של גיא זאפה, יוני פולק (המייסדים המקוריים של הלאולאו יחד עם אולג) ואני. באותה תקופה הצטרפתי ללאולאו כצלע שלישית (כל הסיפור יגיע בפוסט בהמשך) ויחד הקמנו את הפיוז’ן קאלצ’ר דאז (נקרא לו פיוז’ן סיבוב א’).
הפיוז’ן המשיך בעצם סוג של סדרת אירועים שנקראה Laulau Winter Sessions שהתקיימה אי שם ב2012, זו בעצם הייתה סדרת האירועים החורפיים של הלאולאו, סוג של בורדל בתוך מועדוני אינדור.
ממש בתחילת 2013 פיתחנו את הרעיון, הולדנו את הפיוז’ן והבאנו בשורה אחרת לעיר הבטון. המטרה החצי מוצהרת שלנו הייתה משהו בסגנון:
- מוזיקה אלטרנטיבית, שונה, בועטת וגם רגועה. כל הספקטרום
- קהילה צבעונית ובועטת בתוך מועדון, קונטרה לתרבות הלילה של אז
- אמנות אמנות אמנות אמנות אמנות אמנות אמנות
מפה לשם הרעיון נולד, הפיוז’ן התחיל להתקיים במועדון הSUBLIME המחתרתי, זוכרים אותו? היה ממוקם ברחוב אברבנאל פינת שלמה והיה סוג של מעוז תרבותי מטורף. רביד פלוטניק, טונה, לוקאץ’ וכל תרבות האלקטרוניקה והשוליים של השנים ההם התרכזה שם, ובסוף כמו כל מעוז תרבות בישראל הוא נסגר ופינה את מקומו לסופר ויקטורי שעומד שם עד היום.
(יש שמועה שאומרת שאם מקשיבים טוב טוב טוב ליד מחלקת הפירות, אפשר עדיין לשמוע את דאנקל מרטיט את הקירות ואת יוני פולק צועק שפיX)
————-
אז בהתחלה החלטנו שזה צריך לקרות כל יום רביעי. ככה דברים התנהלו באותם הימים בעיר, ולנו בתור חבורה שזה בערך כל מה שהיא עשתה באותם השנים לא היה משהו יותר טוב לעשות עם הזמן שלנו, אז למה לא להיפגש כל שבוע בעצם?!
הקו המוזיקלי היה הכי רחב שיש. מדאונטמפו, דרך בייסליין (הלו UK), בייס אם בכלל היה כזה דבר אז, גליצ’הופ שהיה כמו הגילוי האחרון של אותה תקופה, דראמנבייס שאשכרה היה ז’אנר קיים יותר בארץ של אז, קצת ברייקור וברייקים גבוהים (אה לה פינפונג) וכמובן גם טראנס. אבל אחר. שונה. פיני והזוי.
אל החגיגה המוזיקלית הזו הצטרפו שורת אמנים ויזואליים מדהימה בהובלה של קוז’יטו המתוק שלנו ועוד יקרים וחמודים שהובילו את התהליך הזה של יציקת אמנות לבין ארבעת קירות הבטון, וכמובן צריך להזכיר גם את אסף ומשפחת נקודת מגוז שבאותן השנים עשו כאן בארץ דברים נפלאים בתחום.
אז רצנו. כמה וכמה אירועים. היה מושלם. היה קשה. להביא אנשים הזויים למועדון (ב30 ש״ח), באמצע שבוע, כל שבוע סביב ז’אנרים מוזיקליים הזויים ואמנים מוזרים עוד יותר – היה לא פשוט. אבל נהננו שם בטירוף.
מבחינתי אלו היו שנים מופלאות, תקופה שהולידה אצלי תחושת שייכות, תחושה של יש לנו מקום, של ביחד ומעל הכל – של אפשור. זה יכול לקרות. חלומות פוגשים מציאות – אנחנו בדרך הנכונה.
כמה אירועים אח”כ מועדון הסאבליים נאלץ לסגור את שעריו ואנחנו עשינו בו את מסיבת הסיום שלאחריה שברו את הקירות שם תוך כדי מסיבת פאנק או משהו שכזה.
התקופה הזו עיצבה את הקו המוזיקלי והאומנותי של הפיוז’ן, עיצבה את הזהות הראשונה של סיבוב א’ של ההפקה
ובהכי אישי – עיצבה אותי, כאדם, מוזיקאי וחבר קהילה, אחד שסוף סוף מצא מקום בו הוא שייך.
————-
את הגרפיקות האדירותתתתת שהיוו את הקו הויזואלי הראשוני עיצבה Julia Jacovsky הגאונה. למעט הגרפיקה של האירוע עם ארגמן שעיצב כמובן דניאל פילוסוף המוכשר באדם.
שימו לב ללוגו, לצבעים ולרשימת האמנים הבאמת חדשנית וראשונית שהבאנו לכאן באותן השנים (מישהו אמר דאנקל ופאטוורלד לפני עשור? שולמן, מנטיסמאש, ברפוט דוקטורס, אייר פיאקיפה, רני דר, וכמובן AMB)
————-
ביננו? אני עוד שם איפשהו.
בהתחלה. בריח של עשן הסיגריות שנותר מהביל בחלל הפנימי של הסאבליים. מסתכל סביבי עם שיער שופע, לא מאמין שכל האנשים הצבעוניים והמדהימים האלה מקבלים אותי כאחד משלהם.
היום אני מבין שאת התחושה הזו נשבעתי (בלי לדעת) להעביר הלאה.
לחיי עוד לפחות עשור של מקום להיות בו שונים ושייכים.
זה לגמרי הפוסט להעלות זכרונות, לשאול שאלות, לתייג חברים זקנים או לשלוף תמונות הזויות מהעבר… בואו נתרפק
כאן מתרפקים: https://www.facebook.com/share/p/1D174MmDgT/
