רק אלוקי האסיד ושדוני הגולדן טיצ׳ר יודעים כמה חרשתי על האלבום הזה בזמנו. באמת.
אני חושב שה-CD הזה לא עזב את תא הכפפות של האוטו שלי קרוב לעשור (במהלכו החלפתי כמה רכבים), עד שהצלחתי להשתחרר סופית מהמדיום הזה, ליישר קו עם שאר העולם ולעבור לספוטיפיי.
הנה, פה אפשר להקשיב –
את הדיסק קניתי מאוסקר עצמו, לאחר הגיג הראשון שלו בארץ, באיזה פסטיבל טראנס רנדומלי. הוא ניגן בו את סט הסיום והאימפקט על האוזניים, הרגליים והמיינד שלי היו כל כך חזקים, שמבין ליין אפ שלם ומנצנץ במיוחד של שמות בומבסטיים בסצינה – הוא אשכרה היה היחיד שהצליח להחזיר אותי לרחבה, כשהכל כבר נראה אבוד והאוהל כבר היה מקופל ומונח יפה בתוך האוטו. כן, עד היום אני זוכר את זה היטב.
מאז Further ליווה אותי באינספור מסעות, נסיעות עם החבר׳ה בפיאט פונטו חלודה מהצפון לדרום וחזרה. זה היה אלבום פק״ל בכל נסיעה למסיבה, בארץ ו/או בחו״ל, ואינני מתבייש להודות שהייתי מכור אליו תקופה ארוכה.
למה? כי יש בו הכל – החל ממקצבי דאב פסיכדלי, עמוק ושונה (שאגב הכשירו את הקרקע האמנותית למה שאנחנו מכירים היום בתור גראוץ׳ אין דאב), וכלה בקטעי פור און דה פלור פסיכדליים וקראנצ׳ים, אפלוליים, שובבים, מאד פרוגרסיביים לזמנם, מאוד זנון אך הכי חשוב – בעלי חותמת סאונד מובהקת של אוסקר, התואמים בצורה נפלאה את שם הבמה “גראוץ׳״!
כן, נוסטלגיות זה כיף…
לינק לפוסט –
