היי חברים. אז האיש והאגדה, אלעד קורד, אתגר אותי בלדרג את אלבומי הבס הטובים ביותר, על מנת ליצור פה עוד תוכן מעניין לכולנו, אתגר שאולי עוד נגיע אליו בהמשך, אך בינתיים נתמקד באומן הסאונד הגדול ביותר שיצא מתוך עולם הבס. הלא הוא – טיפר. דייב טיפר.

התחבטתי קשות, שכללתי נתונים, שמעתי שוב רבים מן החומרים, והגעתי לרשימת דירוג שאני די שלם איתה. בהתחלה לא ידעתי אם לכלול את עשרות האי פים שהוציא כי יש לו מספיק אלבומים, אבל הבנתי שהם חלק אינטגרלי מהיצירה שלו והם לא ניתנים להפרדה. בלי להכביר עוד במילים, להלן הדירוג הלא רשמי של עשרת הגדולים של Tipper!

*11. Fathoms (2015)

כן נכון, הבטחתי טופ 10, אבל האי פי הזה מ- 2015 כה משובח שלא יכולתי להתעלם מקיומו. הוא ממשיך את הקו המוזיקלי החדש שטיפר אימץ לעצמו בפורוורד אסקייפ (אליו עוד כמובן נגיע), עם סאונד עמוק, סוריאליסטי ומקצב איטי. לא בדיוק דאון טמפו, לא בדיוק אפ טמפו, אבל הערפל הפסיכודלי נוכח פה כמו שרק הוא יודע.

טרק נבחר: Ambergris

10. Holding Pattern (2002)

מתחילים עם האלבום הכי ותיק ברשימה. יחסית בוסרי, סוג של IDM עדין שהוא כבר פחות עושה היום, אך עדיין חלק אינטגרלי ממה שעיצב אותו. כבר כאן ניתן לשמוע ערבוב של ז’אנרים, החל מרצועות בעלי גוון יותר אמביינט כמו Minimal Thoughts Of Reason או מקצביים מהירים כמו Donut ו- Furlong ועד לשינויי קצב חדים כמו שמבחינים כבר בפתיחה עם Oblong. אלבום שכולו מאופיין עם סאונד רך, צלילים אקלקטים ומאוד ניסיוניים המלווים לעיתים עם בסים כבדים, אבל מיומנויות ההפקה הכבירות של טיפר מתגלות בעוצמה כבר פה.

טרק נבחר: Oblong

9. Flunked (2017)

הגענו ל- ep הכי חדש ברשימה וגם הכי קצר. יצא ב-2017 ומיד הפך לאחד היותר מושמעים שלו. ובצדק. בלתי אפשרי לסווג את טיפר לכדי ז’אנר אחד, והאי פי הזה הוא ההוכחה לכך. יש בו את האלמנטים המוזיקליים העיקריים שלו וברמת ההפקה הכי גבוהה שיש. מתחיל ב- Flunked  הפאנקי עם המבנה המורכב והלא שגרתי שלו המסמל את תקופת הגליצ’ ומסתיים ב- Virga המופתי והחולמני שמסמל את הצלילים העמוקים והמסעות אל התת מודע שטיפר אוהב כל כך אוהב להוביל אותנו.

טרק נבחר: Virga

8. Tip Hop (2005)

טיפר הראפר!

אבל כמו שאף ראפר לא נשמע ככה לפניו. אלבום שמוגדר כפורץ דרך וכזה שהגדיר ז’אנר חדש בשם גליצ’ הופ. אלבום המשלב סאונד של היפ הופ ברייקביט עם צלילים אינסטרומנטליים רכים ומקצבים גבוהים. שילוב המילים שמסונכרנות נהדר עם נגיעות הגליצ’ כמו שהוא עושה ב- Ruck ו-Learning Is Remembering הם אדירים ומפתיעים גם היום. ההתחלה הנעימה של Tepid bile מבשרת את הקו המוזיקלי העמוק שהוא מכוון אליו, וב- Ton on brix (שבאי פי באבל קונטרול מקבל גרסת מיקס מהודקת יותר), אנחנו כבר מקבלים דוגמית מופלאה לצליל הטיפרי שמאפיין אותו בהמשך הדרך ביצירות הגליצ’ שלו. האלבום אולי לא מהוקצע עד הסוף, אבל הוא הצצה ספקטקולרית לגמישות המוזיקלית של מפיק סאונד מהמעלה הגבוהה ביותר שיש.

טרק נבחר: Tepid bile

7. Bubble Control (2011)

אולי ה-EP הכי מייצג שלו. הראשון בטרילוגיית האי פים הכי פאנקית ומשוגעת שהוא הוציא תחת שרביטו. מקסום מקסימלי של כל סט היכולות הטכניות שלו. חתימת הסאונד הייחודית שלו נוכחת פה מהרגע הראשון כשמתחילים ב- Lumpy haggis עם משיכת סאונד מורכבת ובסים מבעבעים, עובר ל- Bubble Control המערבל סאונד בועתיים עם בס קצבי המדמה נסיעה פסיכדלית על כביש מהיר וכמובן covered in lobsters הפאנקי עם המקצב הפריך שכאילו שולח אותך למימד אחר וצבעוני.

טרק נבחר: Bubble Control

6. Shatter Box (2012)

שנים 2011-2012 מסמלות את המשך עליית האפטמפו בכל העולם ובמיוחד אצל הבחור שלנו. באי פי הזה הוא מגיע לשלמות ביצועית. זה מתחיל ב- Higgins שמלווה בטפטופי בס עדינים הכוללת את שבירת הקצב הכה אופיינית לטיפר, שילוב של ברייקים מתפרצים וסינט מוזר, ממשיך ל-Shatter Box שההתחלה עם כלי ההקשה מזכירה את קודם, אבל מהר מאוד המלודיה נשברת והופכת לג’ונגל טכנולוגי מבריק אשר גורמת לבטן להתהפך, מגיע לאחד הקטעים הכי טובים שלו אבר- Spunion שהוא המשך ישיר לסאונד הנוזלי של וובלי פקטור, עם הוואבלים שרק הוא יודע ליצור, ומסתיים ב- On the Natch עם סימפול יפייפה לקלרינט וסקסופון. אי פי מושחז ואימתני מההתחלה ועד הסוף.

טרק נבחר: Spunion

5. Jettison Mind Hatch (2019)

החומר המוזיקלי האחרון שיצא תחת ידיו של הגאון. האלבום ה-13 במספר הוא בסגנון יותר אמביינט, אבל כזה שמרגיש יותר מהודק, בוגר ובשל מהאחרים. עוד אלבום בו הוא פורץ את גבולות המוזיקה האלקטרונית. המבנים והמעברים המורכבים מורגשים לכל אורכו, כאשר ישר מן הפתיחה עם הפעימות האיטיות והסינטיסייזר המלודי של Sayonara בשילוב של Vection הכולל את שבירת התדר האופיינית לו, נותנים את הטון האפל לכל האלבום. חדי האוזן מבנינו ישמעו באותו טרק את המשפט היחיד שנאמר באלבום שהוא גם המפתח להבנת עולמו הפנימי של דייב (“שם נמצא כל הרעש, בתוך המוח שלך”). הוא ממשיך עם Viscouns המלא בשכבות סאונד ומבנה משונה ועם C’est La Vie המוזר שמתחיל עם צלילי מנדולינה וממשיך למעין סימפוניה אוונגרדית הכוללת סימפול מופלא של פאקינג כינור. הוא מסיים עם Shelled  ו- Oi Oi Spit המופשטים בעלי הגוונים הפסיכדליים המהווים סגירה מושלמת לאלבום שהוא על גבול החוויה המיסטית.

טרק נבחר: Vection

4. Wobble_Factor (2008)

אחרי שהוציא שני אלבומים בסגנון צ’יל אאוט (אחד מהם שלא הצליח להיכנס לדירוג, The Seamless Unspeakable Something, הוא באמת אלבום נהדר) טיפר מתפנה ליצור את האלבום הכי משוגע, שובבי ופאנקי שלו. גליצ’ הופ טהור. איך שמתחיל Tiny face עם הוואבלים המוזרים שלו אתה מבין שנכנסת למשהו חדש ואחר. כל ששת הטרקים הראשונים זו מלאכת מחשבת של עיבוד סאונד. הבולט שבהם הוא כמובן Razor Back הגאוני. טכניקת ההפקה השתכללה, הבאסים קיבלו יותר נפח, והתוצאה היא פצצת אנרגיה מושלמת. אחרי Swamp Thin הקופצני מגיעה קצת דעיכה, אבל אז בסוף הוא שוב מפציץ עם Veli lifter הגרובי. באופן אישי זה גם האלבום שגילה לי את טיפר. קשה לי להיזכר מה באמת היה הטרק הראשון שלו ששמעתי, אבל אני יודע מתי התאהבתי בו על אמת. זה גם האלבום שאולי שמעתי הכי הרבה פעמים מעבר לאלבום שנמצא במקום הראשון.

טרק נבחר: Tiny face

3. Surrounded (2003)

האלבום שהקפיץ את טיפר לליגה של הגדולים באמת. האלבום שהפך אותו לשם עולמי גם באולפנים של הוליווד. בעצם אלבום הדאון טמפו הראשון שלו. קשה לתאר במילים כמה הוא מיוחד בעיניי, כמה זה היה מהפכני להוציא דבר כזה ב-2003. כמה הוא שונה מכל השאר. התקליט יצא בפורמט של סראונד 5.1 מה שמקנה לו אפיון קולנועי והרגשה שאתה נמצא בתוך עולם וירטואלי. יצירת מופת ויזואלית, עד כמה שמוזיקה יכולה להיות ויזואלית. הסאונד המלטף והמוכר ניכר כבר כאן. בעת שהאלבום יצא הוא תיאר אותו כמשהו חסר הגיון, בלי נוסחה. וזו בדיוק ההרגשה שאתה מקבל כאשר מאזינים לו. מוזיקה מטאפיזית. מ- California rolls האקוסטי (ומיד אחריו Tear Strips Of  האמביינטי), שפוגש את Rotundus Maximus הבומבסטי הכולל מקהלת תזמורת סוחפת המדמה לך אווירת מחזה אבסורדי, דרך No Dice שהצליל הייחודי והבס המתגלגל שלו ימשיך ללוות את דייב שנים קדימה, ועד לאחת היצירות הכי מדהימות שנכתבו בכלל, ולדעתי גם הכי ארוכה שטיפר יצר- lllabye. פינק פלויד פוגשים את אייר. לא פחות.

טרק נבחר: lllabye

2. Broken Soul Jamboree (2010)

היצירה שהיא זיקוק מושלם של כל מה שטיפר ניסה ומנסה להשיג עם האומנות שלו. הוא מכניס אותך אל תוך מחילת הארנב עם באסים מופלאים, צלילים חדשניים ואורגניים, עם עיבודים עשירים ומרגשים. כלים אקוסטיים (כולל נבל, גיטרה, פסנתר ואבוב(!)) בשילוב הרמוני עם צלילים אלקטרוניים מורכבים. כמו בלא מעט מהאלבומים שלו אתה מקבל את החוויה המלאה כאשר מאזינים לו באוזניות. כל מה שאתה מייחל לו מאלבום דאון טמפו של טיפר נוכח כאן. כבר מההתחלה עם Big Question  Small Head ועוד יותר ב- Brocken Spectre מקבלים את התחושה לאלבום שונה המכיל סגנון שמושפע גם מהמזרח התיכון, ובשילוב עם הבס הנמוך ומערכת התופים העדינה, אתה מהופנט. בין לבין מבליח cuckoo עם הצליל העמוק ואז מגיע גם Dead Soon שמייצג אולי הכי טוב את המיזוג ההרמוני בסאונד של טיפר עם קולות הג’ונגל ברקע. החלק האחרון שמתחיל מ-Tit for Ti הבלוזי דרך  Hourglass Infringement עם המצלתיים המשתקות ועד סוף התקליט בעצם כולל בתוכו יצירות מוזיקליות שמימיות המבליטות בצורה הכי מובהקת את הגדולה של אשף הצלילים והבס. כאן כבר חשבתי שטיפר הגיע לשיאו אבל זו בעצם הייתה רק ההכנה לדבר הגדול הבא ומה שיגדיר עשור שלם.

טרק נבחר: Dead Soon

1. Forward Escape (2014)

לא היה יכול להיות אחרת, נכון? נשגב, ספקטקולרי, שמימי, אלוהי, כל תואר שלא נבחר על מנת לתאר את היצירה הזאת רק יקטין אותה. שיא היצירה של המאסטרו, נכון לעכשיו. צלילים שנכנסים לך מתחת לעור. טיול ארוך אל תוך נבכי הנפש ברמה הכי עמוקה שיש. קשה לדעת מה הביא את טיפר לכדי שלמות שכזו. אולי יש קשר הדוק לעובדה שהוא נוצר מיד אחרי ניתוח לב שעבר, חוויה שבוודאי נתנה לו פרספקטיבה חדשה על החיים. אבל מה שבטוח קרה שם הוא שרוח האלוהים האלקטרוני ריחפה מעליו באותם רגעים. אני לא אסקר את האלבום ואבחר טרקים מייצגים כי זו יצירה אורגנית אחת שלמה שהתחברה לה יחדיו. לא מאמין שקיים חובב טיפר או בכלל אלקטרוני שלא מכיר את האלבום. אין אלבום של טיפר שעשה רעש יותר גדול ממנו. אלבום שמייצב אותו באופן סופי בראש האומנים. מבחינת עיצוב סאונד וטכניקת הפקה זו הרמה הכי גבוהה שלו. מיסטיקן של סאונד. אבל זה לא הסיפור כאן, הרי זה אלבום שפונה ישירות ללב בלי בכלל להפעיל את מנגנוני השכלתנות. לא משנה אם שומעים אותו אחרי סשן של דמט (או תוך כדי) או אחרי שסיימת לשטוף כלים, אתה לא יכול שלא להישאב אל תוך העולם הקוסמי שהוא בנה לך. יצירת מופת אמיתית. ותודה לאמא של דייב.

טרק נבחר: כולם

מוזמנים להוסיף את הפיבורייטים שלכם, לתת הערות, לרשום תיקונים ולזרוק עלי בננות וירטואליות איך לא שמתי את puzzle dust ברשימה.

לינק לפוסט: 

https://www.facebook.com/share/p/18mcvwzW6A/